הגולם מפראג

רגע אחד לפני שתקראו את כל הסיפור נגיד לכם שבקרוב ממש אנחנו מוציאים את ''סיור רוחות הרפאים'' הכי מיוחד בעיר, לפרטים מוזמנים לשלוח לנו הודעה

בלילות חשוכים בפראג העתיקה, בין סמטאות צרות ובתים עתיקים, נרקמה אגדה שהדהדה במשך דורות. אגדת ימי הביניים על יצור אדיר, גולם, שנברא בידי אדם כדי להגן על בני עמו. היה זה המהר"ל מפראג, רבי יהודה ליווא בן בצלאל, מגדולי חכמי ישראל, שלבו כאב לנוכח עלילות הדם הנוראות שהעלילו על היהודים. שמועות על חטיפת ילדים ושימוש בדמם בפולחנים אפלים זרעו פחד ואימה בקרב הקהילה היהודית. המהר"ל, איש רוח ואמונה, ידע שעליו לפעול כדי להגן על עמו. בליל סערה, כשרוחות עזות טלטלו את העיר, התכנס המהר"ל עם תלמידיו הנאמנים בבית המדרש העתיק. לאור עששית רועדת, גילה להם את סוד הבריאה הקדום, את הדרך להפיח חיים בחומר דומם. יחד, לילה אחר לילה, עבדו ביגיעה, לשים בוץ וחומר, ללחוש פסוקים קדושים וצירופי אותיות מסתוריים.

ואז, באחד הלילות, כשירח מלא האיר את פראג באורו הכסוף, הושלמה מלאכת הבריאה. גולם אדיר ממדים, עשוי עפר וחומר, קם לתחייה. עיניו נפקחו לרווחה, מבטו ריק וחסר הבעה. המהר"ל הניח את ידו על מצחו של הגולם ולחש את השם המפורש, את השם שרק הוא ידע את משמעותו.

הגולם קם על רגליו, גופו העצום מתנשא מעל המהר"ל ותלמידיו. הוא היה יצור בעל כוח עצום, אך חסר בינה ודעת. המהר"ל ידע שעליו להדריך אותו, ללמד אותו את ההבדל בין טוב לרע. הוא לימד אותו את תורת ישראל, את מצוותיה וחוקיה. הוא לימד אותו את ערך החיים, את החשיבות שבשמירה על החלשים והנדכאים. הגולם הפך לשומר נאמן של הקהילה היהודית. הוא סייר בסמטאות העיר, נוכחותו המאיימת מרתיעה את אויבי היהודים. הוא הגן על החפים מפשע, עצר את עלילות הדם והשיב את השקט לעיר.

אך הגולם היה יצור מסוכן, כוחו העצום עלול היה לצאת מכלל שליטה. המהר"ל ידע שעליו לשמור עליו מכל משמר, לוודא שלא יפגע באיש שלא לצורך. בכל ערב שבת, לפני כניסת השבת, היה המהר"ל מסיר את ה"שם" ממצחו של הגולם, מחזיר אותו למצבו הדומם. השנים חלפו, והגולם המשיך למלא את תפקידו נאמנה. הוא הפך לסמל של תקווה וכוח עבור יהודי פראג. אך ככל שעבר הזמן, גברה הדאגה בלב המהר"ל. הוא ידע שהגולם הוא יצור מלאכותי, שאינו יכול להתקיים לנצח. הוא חשש מהיום שבו הגולם יאבד שליטה, יהפוך לסכנה לעצמו ולאחרים.

יום אחד, הגיעו שמועות לפראג על עלילת דם חדשה. המהר"ל חשש שהגולם יגיב בפזיזות, יגרום לנזק בלתי הפיך. הוא החליט להקדים את הסוף הבלתי נמנע. בליל שבת, לפני שהסיר את ה"שם" ממצחו של הגולם, הוא לחש תפילה חרישית. הוא ביקש מהאל שימחל לו על מעשיו, שיקבל את הגולם בחזרה אליו. הגולם, שחש את השינוי שחל באדונו, נפל על ברכיו. הוא הרים את מבטו אל המהר"ל, עיניו מתחננות לרחמים. המהר"ל הניח את ידו על מצחו של הגולם, לחש את השם המפורש בפעם האחרונה. הגולם נאנח אנחה עמוקה, גופו העצום התמוטט והפך לערימת עפר דוממת.

המהר"ל עמד דומם, דמעות זולגות על לחייו. הוא ידע שעשה את הדבר הנכון, אך ליבו כאב על אובדן היצור שברא במו ידיו. הוא קבר את הגולם בעליית הגג של בית הכנסת העתיק, שם הוא נותר עד היום הזה, עדות אילמת לאגדה שהדהדה בפראג במשך דורות.